ידיעה חדשותית: : על פי תנועת הרכבות
(קטגוריה: דברי ימי שנא"י)
הוצב על-ידי shanay
יום שישי 09 ינואר 2004 - 18:35:28
השנא"י, מלווה בחיילת נחמדה, מרלבורו אדום, והמון מוטיבציה, מנסה להשתמש בתחבורה ציבורית.
הנה למה אסור לפרנואידים לדבר עם שלטים.
חלק ראשון ? בסיס.
בימים עברו, מספרים לבטח מ"כים עלומי שם לקראת שחרור, היה השנא"י רץ ממקום למקום. היו נותנים לו כמות מסויימת של שניות, והוא היה אמור להגיע מצד אחד של הבסיס לשני, והוא היה עושה זאת בחדווה ועיקשות המאפיינת כל טירון צעיר ו/או דלקת מעיים כרונית.
אך, alas, אותם ימים עברו וחלפו, התחת השמין, והרבה קילוגרמים עלו בשק"ם. לכן, הפתעה רבה אחזה בכל חיילי בסיס עלום שם במרכז הארץ, כאשר צעקה חיילת בשעות הערב המוקדמות ? "תראה!! האוטובוס מגיע!"
כמו החייל המסור ולחוץ הבית שהוא, שינס השנא"י מותניים, אזר אנרגיה, וטרח לפתוח בפעילות, שלולא הייתה מזכירה את תנועתה החיננית של ממוטה ממונעת על שמן סויה, הייתה עלולה להיקרא ריצה.
בעודו דוחף חיילים חפים מפשע, מדלג מעל מחסומים, ומפזר לאוויר שלל קללות עסיסיות בשפה עתיקת יומין (רומנית), הספיק לנסוע לו האוטובוס המדובר, וכך נותר השנא"י, יחד עם אותה חיילת עלומת שם (נקרא לה ה', השם המלא שמור בפלאפון), בטרמפיאדה.
וכך מתחיל לו שנית אותו מרדף עתיק יומין, אחר הדרך הבייתה.
טרמפים בבסיסנו הקטן והיקר, הם מצרך נדיר. על אותם חיילים שהיטיבו עמם החיים, ומגיעים עם אוטו לבסיס, מוטלת המשימה הקשה לבחור בקפידה את האנשים אותם הם מעלים לטרמפים. הסינון מתבצע על פי קריטריונים נוקשים ("תראה, כוסית! לאיפה את צריכה? באר שבע? אה, אנחנו נוסעים לרעננה. טוב נו, לא משנה, עלי, עלי!"), מבחני אינטליגנציה ("כן, כן, עלי. באר שבע? זה בכיוון של רעננה, סמכי עלינו") ואמות מוסר גבוהות ("אז מה את מוכנה באמת לעשות בשביל להגיע לבאר שבע?...").
אך אבוי, אין השנא"י יפה תואר, אינטליגנט, או בעל אמות מוסר, ולכן, כמו כל חייל שיודע שאם הוא רוצה להגיע הבייתה, הוא צריך מקדם מכירות חזק, החליט השנא"י למכור את הגוף.
לא,
לא את שלו.
את של החיילת ה'.
וכך, בעודה מנסה למצוא נואשות טרמפ לכיוון הדרוש, ישב השנא"י להסדיר את נשימתו לאחר הריצה הארוכה, והדליק סיגריה.
חלק שני ? רכבת.
איילון פקוק. לא, זה לא מחדש לאף אחד שום דבר, איילון היה פקוק במשך שנים, והוא יהיה פקוק למשך שנים רבות נוספות. ולכן, על פי כל חישובי הזמן המתמטיים, החליטו השנא"י והחיילת ה' שהפיתרון ההולם להגעה מהירה ובטוחה הבייתה, הוא תחבורה ציבורית.
רכבת ישראל, כך נאמר בפרסומים, הינה מהירה, בטוחה, אמינה, וקלה לשימוש. וכך, עמוסים בתקוות שווא וציפיות לטובה, קנו השנא"י והחיילת ה' במיטב תעודת חוגרם ? כרטיס נסיעה.
משם והלאה, הכל מסתבך.
השלט הראשון שנתקלנו בו, טען חד משמעית ש"רכבת לכיוון תחנת ראשון לציון יוצאת מרציף 3."
וכך, בעודנו עולים שמחים וטובי לב לרציף המדובר, החליט לכרוז הקריין (בביטחון רב) שהרכבת הפרברית לכיוון בנימינה מייד תכנס לרציף 3.
עצרנו.
גאונים בגאוגרפיה אנחנו לא,
אבל בעוד הקריין הכריז (עדיין בביטחון רב) כי רכבות לכיוון דרום יוצאות מרציפים 1 ו- 2, ורכבות לכיוון צפון יוצאות מרציפים 3 ו- 4, חוסר ביטחון גאה בליבנו.
לאחר דיון ממושך של שתי שניות, הסכמנו בינינו אני והחיילת ה', שאנחנו די סגורים על כך שהמיקום של ראשון לציון הוא דרומית לת"א, ולכן ההגיון דורש שניסע דרומה. אך עדיין, שילוט ברור ועדכני בדמות דף A4 שנעשה במעבד תמלילים, גורס כי עלינו לחכות כמו ילדים טובים ברציף 3.
דילמה.
כמו בלשים מדוקדקים, הלכנו אני והחיילת ה' ולנקודת איסוף האינפורמציה הטובה ביותר (אחרי שהיא הציעה שנשאל את זה שמנקה את הרציפים), והבטנו בלוח הרכבות.
לוח הרכבות דאג לעדכן אותנו בכך שהתחנה שלנו כלל לא קיימת. לאור העדויות הקשות, החלטנו ללכת בעקבות ליבנו (שטען שהתחנה שהשתמשנו בה בבוקר אכן קיימת), ולחפש את העדות הבאה ? הלא הוא אותו שלט A4 מפואר.
בתחילה, שמר השלט על גרסתו המקורית. וטען בעקשנות שעלינו לחכות ברציף 3. בנסיון כושל להוציא ממנו עוד מידע, החליט השנא"י להשתמש בתחבולות פסיכולוגיות, וניסה לחקור את השלט לעומק. וכך קרה, שכל מי שעבר ביום חמישי בין השעה 17:50 לשעה 17:55 בתחנת הרכבת ברוקח, ראה שנא"י מאד ספציפי מנסה נואשות לשכנע שלט, שאנחנו כבר יודעים הכל, שהחברים שלו כבר הלשינו עליו, ושעדיף לו להתוודות עכשיו, או שנאלץ להשתמש בשיטות לא נעימות.
אחרי חמש דקות של חקירה שהעלתה חרס, הצביעה החיילת ה' על העובדה שהשלט לא נשבר מהמשחקים הפסיכולוגיים שלי, ונאלצתי לעבור לשכנוע באמצעים פיזיים מתונים.
עובד תחנה הסתכל עלי מוזר, ואז הפסקתי לדקור את השלט עם קיסם, בעודי מבטיח לו שאם הוא ידבר, אנחנו ניתן לו לראות רופא או נייר דבק.
"הוא לא יודע כלום" אמרתי בביטחון רב לחיילת ה', לאור אותם מבטים נבזים של עובד התחנה המסור. "אם הוא היה יודע משהו הוא כבר היה מספר".
התיישבנו על המדרגות, אובדי עצות ואובדי כיוון. החיילת ה' הציעה כי אולי המודיעין יוכל לעזור לנו, אבל פסלתי את ההצעה שלה על הסף, שהרי אין בכך שום הגיון, וגם שום אתגר. ובעודנו מנסים לחשוב על הצעד הבא, רגע האמת התקרב, והאתגר האמיתי החל.
הקריין החל את המירוץ בהודעה כי רכבת לכיוון דרום נכנסת ברציף 2 מיד. החלטנו כי אין לנו מה להפסיד (למרות שידענו שיש), והחלטנו להעתיק את מיקומנו בהתאם. רצה הגורל, ובאמצע הדרך, החליט קריין אחר להודיע לנו שהרכבת לכיוון דרום מגיעה לאשדוד.
רגע של מחשבה.
קריין אחר החליט להודיע לנו שרכבת לכיוון צפון נכנסת לרציף 3. הסימנים הצביעו לכיוון רציף 2, אבל אז נפל מבטנו שנית על אותו שלט אלמוני שטוען שהרכבת נמצאת ברציף 3.
הרכבת לכיוון דרום נכנסה, ואנחנו עדיין בדילמה, והחלטנו כנגד כל הסיכויים, שניקח את עצתו של השלט.
עלינו בחזרה לרציף 3.
ברציף שלוש נתקלנו בשלושה חיילים, אחד מהם היה מבולבל, אחד מהם היה קולני, והשלישי נראה מסומם. שאלתם, כך הם חשבו, הייתה פשוטה, והיא הייתה ? "אתם יודעים איפה אנחנו אמורים לקחת את הרכבת לראשון?"
לאחר התמוטטות עצבים קצרה, הסברנו לחיילים הנ"ל את ניגודי האינפורמציה בין כל הרמזים שלנו, וקיווינו שאולי יוכלו הם לשפוך מעט אור על העובדות.
הם שפכו על הרצפה קולה, וכיבו בה סיגריות.
אני והחיילת ה' החלטנו שאולי עדיף לא להיות איתם באותו רציף. בינתיים הכריז הקריין, בקול כבר טיפה מעורער, שלפי דעתו הרכבת שיוצאת עכשיו לכיוון דרום נכנסה לרציף 1. "רחובות?" החיילת ה' שאלה אותי, "רחובות זה לא כזה רחוק מראשון" טענתי בפניה, וכך החלטנו ללכת על בטוח.
בחצי הדרך לרציף 1, הצלחנו עוד לשמוע את קולו של הקריין מודיע שהיא עזבה.
וכך, באקט של נואשות מוחלטת, חזרנו אני והחיילת ה' לרציף 3, והחלטנו שיותר אנחנו לא נותנים לעובדי רכבת ישראל לתעתע בנו, כי הם גם ככה לא יודעים. כלום.
משוכנעים כי פספסנו את כל הרכבות האפשריות, וכי אנחנו ברציף הלא נכון, ושבכלל אנחנו נגיע לחיפה לפני שנגיע לראשון, החלטתי להצית סיגריה.
ואז נכנסה לרציף 3 הרכבת לראשון לציון.
"הוא אמר את האמת", אמרתי לחיילת ה'. "השלט אמר את האמת כל הזמן."
מי היה מאמין?
הידיעה החדשותית הזו היא מ דוגרי!
( http://dugri.eesh.net/comment.php?comment.news.comment.55 )