להיות חולה זה רע. פתאום קם קבוק בבוקר, מגלה שהוא חולה ומחליט לא ללכת לצבא...

אבל אתם יודעים איך זה בצבא (או שלא כי עוד לא הגעתם אליו) - אין דבר כזה "חולה". יש דבר כזה שנקרא "מנסה להוציא גימלים". ימי מחלה. כלומר, כל חייל שמעיז ללכת למרפאה הצבאית נחשב מראש כחשוד במזימה גדולה כנגד הרופא הצבאי. תבוא עם אף אדום - בטח שיפשפת אותו שעה כדי להוציא גימלים. כשאתה מדבר בקושי יש לך קול - אתה סתם מזייף. אם היתה האפשרות היה מוציא אותי הרופא הרוסי העצבני להורג, כמו פעם, בברית-המועצות הקומוניסטית.

הגעתי לרופא וגיליתי שיש לי אנמיה קלה. די מפתיע, בהתחשב בזה שמעולם לא היתה לי בעיה כזו. הרופא אומר "תשמע, תוצאות המעבדה מראות מחסור בהרבה ברזל. לך לפנימאית והיא תחליט מה לעשות". במזל גדול שאין כדוגמתו בצבא הצלחתי לקבוע תור עוד באותו יום, כמה שעות אחרי. מדהים. הפנימאית מתבוננת בתוצאות ואומרת לי בפשטות שחסר לי דם. איך בדיוק, אני שואל. אתה צמחוני, היא שואלת חזרה, אתה אוכל בשר? בטח, אני אומר. אני אוכל הכל. אם הייתי מספיק רעב הייתי טורף כאן את לוח השנה ונותן ביס לסייעת שלך. טוב, אין מה לעשות, היא אומרת. אתה צריך ברזל.

אמנם ציפיתי שבשלב הזה המבטא שלה יגבר על המוח שלי ואני אפסיק להבין את כל המילים שהיא אומרת ולא רק 76% מהן, וכבר ראיתי אותה מוציאה עמוד ברזל גדול ואומרת "אתה לאכול עמוד כזה, ביס בבוקר ביס בערב!"

"אבל אני לא יכול לאכול ברזל ככה, השיניים שלי לא יעמדו בזה."

"אתה לא להתווכח!" היא מרימה את קולה "אנחנו ברוסיה לאכול ברזלים עם שיניים בלי בעיות. אתה לשתות קולה, כן? אז אתה לאכול פחית אחר-כך עד הסוף. ולא מתווכח!"

כמובן שזה לא קרה, והיא רק נתנת לי כדורי-ברזל כאלו (לא ברזל אמיתי, למי שעדיין חושב שהוא קורא את ההזיה שלי).

ואז אני נזכר שכבר יותר משנתיים וחצי שאני עובר בדיקות דם תקופתיות (מיוזמתי), תורם דם פעם בשלושה חודשים ואוכל בשר - ומעולם לא היתה לי בעיה כזו. הרופאים מסתכלים על התוצאות ולא עולה בדעתם, אפילו לרגע קט, שמשהו כאן לא מסתדר. מה, תוך כמה חודשים נהייתי אנמי. זה אפשרי מבחינה פיזית, מסתבר.

אז מה עושים דבר ראשון? קח כדורי ברזל. כדור ביום. יש תופעות לואי, אני שואל. בטח. עצירות, כאבי בטן, כאבי ראש כאבי פז"מ. מה שתרצה, רק תבחר. אז מה הכדורים עוזרים, אני תוהה. העצירות בטח מאפשרת לאוכל להיספג ממש הרבה זמן במעי. לא מבין את השיטה הזו.

ביום ראשון נפתח אתר לנתיבי איילון. נתיבי איילון, השבח לאל כמו שאומרים, לא סובלים משום אנמיה. להיפך, הם יכולים לתרום לשאר כבישי הארץ את 600 אלף המכוניות שעוברות בהם כל יום. באתר יש קשר ישיר למצלמות שתלויות על עמודים ברחבי האיילון ומראות את מה שקורה בכביש. דובר חברת נתיבי איילון טוען שזוהי פריצה דרך בגישה של נתיבי איילון לנהג הישראלי. עכשיו, הוא אומר, כל נהג יוכל לבדוק את המצב בכבישים לפני שהוא יוצא מהבית ולדעת מאיפה כדאי לו לנסוע.

המחשבה נהדרת, אני חושב לעצמי כשאני בודק את האתר. הרי זה באמת גאוני. ישנה מפה חמודה של כל נתיבי איילון צבועה בצבעים עליזים שמראים על רמת עומס מסויימת. יותר נכון, על מהירות מינימום. אני רואה שאין עומס ומחליט לנסוע לתל-אביב. הרי בשביל זה יש אתר. יורד למטה, נכנס לאוטו, יוצא מהעיר עולה לאיילון במחלף גלילות - עברו כבר 20 דקות - והנה אני מגיע לסביבות מחלף השלום (עזריאלי) והכל פקוק. אבל איך זה יכול להיות, אני שואל את חברת נתיבי איילון בזעם כשאני חוזר סופסוף הביתה. אמרתם שפנוי. תשמע, אומרים לי מעבר לקו, האתר מעודכן לאותו רגע שבדקת אותו. אחרי רבע שעה המצב עשוי להשתנות מהקצה אל הקצה.

אז מה זה שווה? לא חשבו על זה קודם שהוציאו כמה מאות אלפי שקלים כדי ליצור את כל הבלגאן התקשורתי ואת כל רשת המצלמות? מה יעזור למישהו מהוד השרון לבדוק את האתר הזה כשעד שהוא מגיע לאיילון כל המצב משתנה? בקיצור, יש כאן רעיון כללי טוב אבל ביצוע לוקה בחסר בטירוף. בסופו של עניין, לא עזרו לי בכלום, לא הקדימו שום תרופה למכה וטענו שזה גאוני ושזה מה שיציל אותי מפקקים נוראיים. ובנתיים הם טוענים שאין כסף לשיפוץ חלק מהכבישים, ויש עוד תאונות. ומישהו אמר להם משהו בנידון? לא. חוטפים מכות שוב ושוב על כלום, עד זוב דם ואז ממציאים איזה כדור פלא ריקני. בסוף נגלה שיש לנו אנמיה.