קודם כל, המחשב שלי עכשיו בסדר, תודה ששאלתם. תודה לאל שיש תוכנות כמו Ad-aware בעולם.
בכל מקרה, היום לאחי היה פרץ נוסטלגיה בלתי מוסבר, והוא התחיל לעלעל בספר המחזור שלו מהתיכון (1992).
הוא התחיל לעבור עמוד אחרי עמוד, וכל פעם שהוא מצא מישהו שהוא יודע מה קורה איתו היום הוא התחיל לספר עליו.
טוב, לא בדיוק לספר, זה יותר נשמע ככה:
"לא יודע... לא יודע.... כלומניק... כלומניק... כלומניקית... שי נובלמן... נשואה, גרה בחו"ל... גרושה פעמיים או שלוש... כלומניק... כלומניק..."
מה שגורם לי לתהות אם בגיל שלושים אני גם אסתכל באותה צורה על ספר המחזור שלי. כרגע האטרקציה הכי גדולה שם היא מישהי שלמדה איתי ביסודי, הפכה להיות דוגמנית, שמה כמויות נכבדות של סיליקון (אני אפילו לא זוכר שהיה לה חזה פעם! (טוב, זה היה ביסודי..)), ועכשיו הפטמות שלה מרוחות על מדור הרכילות של "אנשים".
מה שכתבו עלי, אגב, היה די משפיל. מצד שני, זו המטרה של ספרי מחזור, לתת לך הרגשה טובה על עצנמך אחרי הרבה שנים, או לחילופין לתת לך תשובה לשאלה "איפה הכל התחיל להשתבש".
בתמונה שלי בספר מחזור רואים אותי, קטן, מחוצ'קן ובלי קשר לציור מתחת, מחזיק ווקמן ביד עם חולצת Star wars. כאילו שזה לא מביך מספיק, בחמשיר המטופש שכתבו עלי כתוב שאני "מקשיב לדידי לוקאלי כל יום", פרט טריויה שהייתי רוצה להדחיק וקרוב לודאי יצוץ ברגע שאני אהיה מפורסם.
בספר המחזור של התיכון המצב טיפה יותר טוב, אם כי יש שם מספר תמונות שלי מפורים מחופש לגזר (זכיתי במקום שני ובתיק גב). שם לפחות נתנו לי לכתוב את הטקסט המשפיל על עצמי.
חוץ מזה, הם גם השקיעו מאוד בגירסה ממוחשבת של ספר המחזור, בלי לתהות אם מישהו יוכל בכלל להריץ את התוכנה בעוד עשרים שנה. לעזאזל, אפילו עכשיו היא לא עובדת כמו שצריך.
אלו היו שישים שניות על ספרי מחזור.
תצלום אילוסטרציה. המציג אינו גזר.
|
